תיאטרון החאן הירושלמי העלה את המחזה "אותלו" באולם הקאמרי בתל אביב.
הפקה זו הנה ההפקה השביעית בארץ של המחזה השיקספירי המפורסם בתיאטראות הגדולים בארץ כאשר הראשונה והאחרונה היו בתיאטרון בחיפה ב1936 ו 1998 בהתאם.
המחזה בבימויו של מיקי גורביץ הועלה בתרגומו הנפלא של ניסים אלוני . זהו תרגום ברור,חלקלק ,עכשוי ויחד עם זאת ספרותי ופיוטי.
גורביץ החליט לשנות את שמו של אותלו ממורי-שחור-כושי- לערבי כי לדעתו היות אותלו זר הוא העיקר במחזה ולא צבע עורו-שחור.
חששתי בטרם ראיתי את ההצגה ששינוי השם תהפוך אותה מי מטפלת בבעיה כלל עולמית-אהבה בין לבן לשחור, בין זר ליליד המקום, למקומית הדנה ביחסי ישראלית ופלסטינאי.טוב שגורביץ הסתפק בהחלפת השם בלבד ללא כל רמז פוליטי או איזכור נוסף משמעותי ובולט.
המחזה שנכתב בשנת 1603 דן באהבה,קנאה,רוע לב .
מפקד צבא זר-אותלו -שחור כושי במקור וערבי כאמור בהפקה הנוכחית-מתחתן בהסתר עם דסדמונה-אישה לבנה מבנות המקום.אביה שאיננו מוכן לקבל חתונה כזו מנתכר לה.אותלו ממנה לסגנו את קסיו בעוד יאגו -הנאמן לו והחושב שהתפקיד מגיע לו נשאר שלישי בדרגת הפיקוד.הוא מתכנן לפגוע באותלו ,לנקום בו ושותל במוחו חשד שאשתו דסדמונה בוגדת בו עם קסיו. החשד והקינאה אינם נותנים מנוח לאותלו עד הסוף המר.
לדעתי הגיבור הראשי במחזה למרות שמו -אותלו-הוא יאגו.כל המחזה בנוי סביבו ,מתפתח עקב מעשיו והכל מונע על ידו.הוא סמל הרוע ,הנקם,הדו פרצופיות. הוא הופך את חבריו ,מכיריו וידידיו לכלי משחק בידיו להגשמת מטרתו הזדונית והנקם באותלו.יאגו במחזה הינו ההתגלמות של הרוע האנושי, רוע של אדם ללא מוסר, ללא מצפון.
היש סיכוי שיהיה אי פעם עולם ללא רוע.המסקנה של שקספיר בסוף המחזה אינה אופטימית ביותר.בעוד כולם מתים גם החפים מכל חטא, הוא יאגו נשאר חי וממשיך בדרכיו.
יאגו -השליש של אותלו מגולם על ידי יוסי עיני. משחקו נפלא.הוא ערמומי, מחושב,משכנע.גם מבנה גופו רזה גוץ עוזר לו להצלחת התפקיד.הוא נבל, מלא תככים.מתכנן את מהלכיו ומוצא פתרון לכל התפתחות בלתי צפויה. הוא נהנה ממעשיו ומקבל חיזוק מכל הצלחה והצלחה.הוא קר רוח לא מתחשב באחרים ,יודע את חולשות האדם ומנצל אותם עד הסוף למטרותיו. הנקמה והרוע משחקים תפקיד נכבד בתכנון מהלכיו. אין אצלו שבירה מאי הצלחה מקרית ומיד עובר למהלך הבא ולא נרתע מכשלון מיקרי.
חויה גדולה היתה לראותו בתפקיד זה.
מוזר אך למרות התכונות הלא סימפטיות והדוחות הוא מתחבב עליך ואינך חש בוז מלא כלפיו.
אותלו-מפקד צבא ערבי-אריה צ'רנר משחקו מלאכת מחשבת בנוי היטב שלבים שלבים עם התפתחות מרשימה.
בהתחלה הוא אוהב,מחושב, איטי,מהלכו מכובד וכולו הוד והדר מלא תום ופתטיות ,רך ומעודן באהבת אישתו הצעירה.גופו יצוגי מהוה ניגוד מוחלט ליאגו הרזה.
יחסו אל פקודיו חברי אך יחד עם זאת סמכותי וקשוח. הוא נעים הליכות ואוהב את כולם.
כך בהתחלה ועם התפתחות העלילה ועם פרוץ חידק הקינאה והחשד לבגידת אישתו אופיו משתנה.הוא זועם מתפרץ הוא הופך מרך ונעים לאכזר ונקמן.
שני השחקנים שונים באופיים. במבנה הגוף,בצורת הגשת התמליל , דבר שמגביר את הענין, המתח והניגוד בהצגה.ליהוק מוצלח ביותר של הבמאי.
דזדמונה-אשת אותלו-שמרית לוסטיג משחקה היה טוב אך לדעתי ליהוקה כאן היה טעות. במשחק יחד עם עיני וצ'רנר הלכה כאן לאיבוד. פשוט היתה מליגה אחרת.
אמיליה-אשת יאגו- דאנה איבג'י היתה חיורת בחלקה הראשון של ההצגה,שקטה,פסיבית לא מורגשת ומצוינת בסופה בסצינת הזעם וההתפרצות כאשר הפכה לכנה אימפולסיבית ואגרסיבית הן בגלל העוול שנעשה לדסדמונה ע"י בעלה והן בגלל רגש האשמה העצמית.
רודריגו -יואב היימן היה עלם תמים מימן את מטרותיו של יאגו ושילם בחייו על תשוקתו לאהבה ואמונו בחבר.אין קיום לתמימות כזו במציאות האכזרית.
לודוביקו-דוכס ונציה -ניר רון היה היחיד שנראה לי לא טבעי במקצת.
קאסיו-המשנה לאותלו -אודי רוטשילד היה טוב ומשכנע בחפותו.
הבמאי גם עיבד את המחזה ,קיצר אותו בהרבה,השמיד חלקים רבים ממנו והפך אותו לקאמרי יותר עם פחות דמויות וזאת כנראה בהתחשב בבמה המיוחדת בבית התיאטרון.
עיבוד כזה לא רק שלא ]גרע משלמות ההצגה אלא להפך הפך אותה לקיצבית יותר ,מרוכזת יותר מענינת יותר ואיכותית יותר.זהו בימוי קולח המאפשר לשחקנים להראות את כוחם במשחק, אינו כופה עליהם משחק מוכתב.בבימוי ובעיבוד הזה ההפקה הפכה להיות קלאסית- עכשוית רעננה מבלי לאבד דבר מאופי המחזה וערכו.
התפאורה -סבטלנה ברגר -שערים מאבן המשנים את מקומם ויוצרים מבנים שונים במעמדים השונים היתה יפה, פשוטה, קומפקטית ומותאמת היטב לבמה של החאן בירושליים.
לראות או לא לראות:כן.ההצגה השקספירית הטובה ביותר שראיתי בזמן האחרון וראיתי לפחות שש אם לא יותר.
הפקה זו הנה ההפקה השביעית בארץ של המחזה השיקספירי המפורסם בתיאטראות הגדולים בארץ כאשר הראשונה והאחרונה היו בתיאטרון בחיפה ב1936 ו 1998 בהתאם.
המחזה בבימויו של מיקי גורביץ הועלה בתרגומו הנפלא של ניסים אלוני . זהו תרגום ברור,חלקלק ,עכשוי ויחד עם זאת ספרותי ופיוטי.
גורביץ החליט לשנות את שמו של אותלו ממורי-שחור-כושי- לערבי כי לדעתו היות אותלו זר הוא העיקר במחזה ולא צבע עורו-שחור.
חששתי בטרם ראיתי את ההצגה ששינוי השם תהפוך אותה מי מטפלת בבעיה כלל עולמית-אהבה בין לבן לשחור, בין זר ליליד המקום, למקומית הדנה ביחסי ישראלית ופלסטינאי.טוב שגורביץ הסתפק בהחלפת השם בלבד ללא כל רמז פוליטי או איזכור נוסף משמעותי ובולט.
המחזה שנכתב בשנת 1603 דן באהבה,קנאה,רוע לב .
מפקד צבא זר-אותלו -שחור כושי במקור וערבי כאמור בהפקה הנוכחית-מתחתן בהסתר עם דסדמונה-אישה לבנה מבנות המקום.אביה שאיננו מוכן לקבל חתונה כזו מנתכר לה.אותלו ממנה לסגנו את קסיו בעוד יאגו -הנאמן לו והחושב שהתפקיד מגיע לו נשאר שלישי בדרגת הפיקוד.הוא מתכנן לפגוע באותלו ,לנקום בו ושותל במוחו חשד שאשתו דסדמונה בוגדת בו עם קסיו. החשד והקינאה אינם נותנים מנוח לאותלו עד הסוף המר.
לדעתי הגיבור הראשי במחזה למרות שמו -אותלו-הוא יאגו.כל המחזה בנוי סביבו ,מתפתח עקב מעשיו והכל מונע על ידו.הוא סמל הרוע ,הנקם,הדו פרצופיות. הוא הופך את חבריו ,מכיריו וידידיו לכלי משחק בידיו להגשמת מטרתו הזדונית והנקם באותלו.יאגו במחזה הינו ההתגלמות של הרוע האנושי, רוע של אדם ללא מוסר, ללא מצפון.
היש סיכוי שיהיה אי פעם עולם ללא רוע.המסקנה של שקספיר בסוף המחזה אינה אופטימית ביותר.בעוד כולם מתים גם החפים מכל חטא, הוא יאגו נשאר חי וממשיך בדרכיו.
יאגו -השליש של אותלו מגולם על ידי יוסי עיני. משחקו נפלא.הוא ערמומי, מחושב,משכנע.גם מבנה גופו רזה גוץ עוזר לו להצלחת התפקיד.הוא נבל, מלא תככים.מתכנן את מהלכיו ומוצא פתרון לכל התפתחות בלתי צפויה. הוא נהנה ממעשיו ומקבל חיזוק מכל הצלחה והצלחה.הוא קר רוח לא מתחשב באחרים ,יודע את חולשות האדם ומנצל אותם עד הסוף למטרותיו. הנקמה והרוע משחקים תפקיד נכבד בתכנון מהלכיו. אין אצלו שבירה מאי הצלחה מקרית ומיד עובר למהלך הבא ולא נרתע מכשלון מיקרי.
חויה גדולה היתה לראותו בתפקיד זה.
מוזר אך למרות התכונות הלא סימפטיות והדוחות הוא מתחבב עליך ואינך חש בוז מלא כלפיו.
אותלו-מפקד צבא ערבי-אריה צ'רנר משחקו מלאכת מחשבת בנוי היטב שלבים שלבים עם התפתחות מרשימה.
בהתחלה הוא אוהב,מחושב, איטי,מהלכו מכובד וכולו הוד והדר מלא תום ופתטיות ,רך ומעודן באהבת אישתו הצעירה.גופו יצוגי מהוה ניגוד מוחלט ליאגו הרזה.
יחסו אל פקודיו חברי אך יחד עם זאת סמכותי וקשוח. הוא נעים הליכות ואוהב את כולם.
כך בהתחלה ועם התפתחות העלילה ועם פרוץ חידק הקינאה והחשד לבגידת אישתו אופיו משתנה.הוא זועם מתפרץ הוא הופך מרך ונעים לאכזר ונקמן.
שני השחקנים שונים באופיים. במבנה הגוף,בצורת הגשת התמליל , דבר שמגביר את הענין, המתח והניגוד בהצגה.ליהוק מוצלח ביותר של הבמאי.
דזדמונה-אשת אותלו-שמרית לוסטיג משחקה היה טוב אך לדעתי ליהוקה כאן היה טעות. במשחק יחד עם עיני וצ'רנר הלכה כאן לאיבוד. פשוט היתה מליגה אחרת.
אמיליה-אשת יאגו- דאנה איבג'י היתה חיורת בחלקה הראשון של ההצגה,שקטה,פסיבית לא מורגשת ומצוינת בסופה בסצינת הזעם וההתפרצות כאשר הפכה לכנה אימפולסיבית ואגרסיבית הן בגלל העוול שנעשה לדסדמונה ע"י בעלה והן בגלל רגש האשמה העצמית.
רודריגו -יואב היימן היה עלם תמים מימן את מטרותיו של יאגו ושילם בחייו על תשוקתו לאהבה ואמונו בחבר.אין קיום לתמימות כזו במציאות האכזרית.
לודוביקו-דוכס ונציה -ניר רון היה היחיד שנראה לי לא טבעי במקצת.
קאסיו-המשנה לאותלו -אודי רוטשילד היה טוב ומשכנע בחפותו.
הבמאי גם עיבד את המחזה ,קיצר אותו בהרבה,השמיד חלקים רבים ממנו והפך אותו לקאמרי יותר עם פחות דמויות וזאת כנראה בהתחשב בבמה המיוחדת בבית התיאטרון.
עיבוד כזה לא רק שלא ]גרע משלמות ההצגה אלא להפך הפך אותה לקיצבית יותר ,מרוכזת יותר מענינת יותר ואיכותית יותר.זהו בימוי קולח המאפשר לשחקנים להראות את כוחם במשחק, אינו כופה עליהם משחק מוכתב.בבימוי ובעיבוד הזה ההפקה הפכה להיות קלאסית- עכשוית רעננה מבלי לאבד דבר מאופי המחזה וערכו.
התפאורה -סבטלנה ברגר -שערים מאבן המשנים את מקומם ויוצרים מבנים שונים במעמדים השונים היתה יפה, פשוטה, קומפקטית ומותאמת היטב לבמה של החאן בירושליים.
לראות או לא לראות:כן.ההצגה השקספירית הטובה ביותר שראיתי בזמן האחרון וראיתי לפחות שש אם לא יותר.
elybikoret
